ירושלים, דרך הייסורים וכותל

רחוב דמיטריוס הקדוש בעיר העתיקה בירושלים מלא במנזרים ובמוסדות דתיים. מצד אחד עומד בית ספר לבנות מנזר אחיות התפילה, בבעלות הכנסייה הקתולית, וממול הבניינן הגדול של הפטריארכיה האורתודוקסית של ירושלים. במקום הזה עמד פעם מנזר דמיטריוס הקדוש. לכן הרחוב נקרא בשמו. בבניין המודרני מתנהל בית הספר על שם דמיטריוס הקדוש והקפלה בעלת אותו שם השתמרה בחצר בית הספר.

מנזר ניקולס הקדוש בחלק הנוצרי של העיר העתיקה. הנסיכה הגאורגית אליזבת הקימה מנזר לכבוד ניקולס הקדוש. הנזירים המודרניים מאמינים כי מדברים על ניקולס עושה הפלאים מהמאה הרביעית לספירה. יתרה על כן, הם אומרים שהקדוש שהה בבית שהיה קיים במקום זה. מבחינה אדריכלית חלק מאבני המנזר שייכות לתקופת מסעי הצלב. תקפה מסוימת שוכן במנזר בבית דפוס ולידו מוזיאון הפטריארכיה היוונית.

בחצר הפטריארכיה אפשר לראות את הפעמון המוטל במפעלי סמגין במוסקבה ומיועד למגדל הפעמונים של כנסיית הקבר. הכנסייה הרוסית עזרה הרבה לכנסייה האורתודוקסית במאה ה-19. זאת מתוך כוונה לשמור על מקומות הקדושים בעיר העתיקה וגם מתוך רצון להשפיע על הפוליטיקה של האימפריה האותמנית במזרח התיכון.

קשת קטנה זו מימי הביניים נקראת קשת של מרים הבתולה. בימי הצלבנים היא הובילה אל כנסיית הקבר לחלק שהייה ידוע כגלריה החשוכה בשם "הקשתות של מרים הבתולה". השם והעיצוב המסתורי של גלריה זו הם ביטוי אדריכלי לביקורה של מרים את קבר בנה. היום ניתן לבקר בחלק זה של כנסיית הקבר רק דרך הכניסה הראשית. המרחב המודרני מכיל מעברים צלבניים קטנים ושאריות ארכיטקטוניות ממבנים קודמים.

המסגד ממוקם בארמון לשעבר של הפטריארך הלטיני של ירושלים. לאחר שהצלבנים העבירו את ירושלים לצלח א-דין בשנת 1187, הפך הארמון לבית ספר דתי ולמסגד אל-סלאחיה בשם סלאח א-דין. צריח המסגד התווסף רק בשנת 1417. גובהו עולה על גובה מגדל הפעמונים של כנסיית הקבר - כך נהוג בכל עיר מוסלמית. המסגד חייב להיות גבוהה מכל צריח פעמונים.

משמעותה של הכתובת היוונית על הקיר היא "ישוע המשיח מנצח". המסורת של התחנה השמינית קשורה למקום הזה, שבו לפי הברית החדשה הפנה ישו את נאומו אל בנותיה של ירושלים המתאבלות עלו: "בנות ירושלים, אל תבכי לי, אלא תבכו על עצמכם ועל ילדיכם". כך, למעשה הכריז ישו על ניצחון המאמינים בו על אלה הלא מאמינים.

לא תמיד ניתן לפגוש עדות כה מדויקת כמו עדותו של ארכימנדריט ליאוניד קאבלין בספרו שראה את האור לפני כמאה וחמישים שנה בשם "ירושלים העתיקה וסביבותיה". העדות לקוחה מתוך רשימות של צליין נזיר. (שנות ה-50 של המאה ה -19) "מנזר חרלמבוס הקדוש נבנה בשנות הארבעים של המאה ה- 18. הוא ממוקם באותו המקום בו היה מנזר המלאכים, אשר לפי המסורת נמצא מתחת לשערי יום הדין. בכנסייה ניצב איקונוסטאזיס צנוע, פרי גילוף עץ בינוני. שווה לראות את התמונה של הובלת המושיע לצליבה אל הקיר המערבי. שמעון מקירניקה נקרא לשאת את הצלב, הקהל הנלהב מסביב, גולגותא מקדימה. הבניין מימי הצלבנים שליד המנזר נרכש לאחרונה על ידי הפטריארך, ועתידו להפוך לבית המתפללים לצליינים יוונים".

ישוע נלקח מחוץ לחומות ירושלים. באתר זה עברה חומת העיר של אותה תקופה והיו בה שערים. בשערים אלה הכריזו על הרשעתו: הוא התחזה למלך היהודים, ולכן הוא מרד בסמכותו של הקיסר הרומי. על פי הגרסה המאוחרת, כאן נפל ישוע בפעם השנייה, התמוטט על סף מפתן הדין (הכנסייה הרוסית האורתודוכסית סבורה כי השער הזה ממוקם בתוך חצר אלכסנדר השכנה). בכניסה אפשר לראות את בסיס הטור, שעמד ברחוב הראשי של ירושלים רומאית, קרדו, שנסללה בירושלים לאחר חורבן העיר ובנייתה מחדש על ידי הקיסר אדריאנוס.

אני אוהב את הקפה הזה. כאן מוגש קפה בסגנון המקומי: בפינז'אן עם הל וכוס מים לצד עוגיות שומשום. הכל הכלים להגשה נראים כמו שכנים טובים על מגש נחושת העשוי בעבודת יד. המטבעות והשטרות הרבים של ארץ ישראל מתקופת השלטון האנגלי ממלאים את התפקיד המרכזי בקישוט ועיצוב הפנים. הם נועדו להזכיר על הימים שבהם שתיית הקפה הייתה מסורת לצד דיונים איטיים בחדשות של עיתוני הבוקר. היה זה פולחן חיוני של חיי היומיום בירושלים העתיקה של המאה ה-20.

לפי המסורת המערבית של הכנסייה הנוצרית בתחנה זו באה אישה אל ישו וניגבה את הזיעה מפניו. תווי פניו של ישו נשארו חרוטים על צעיף. שם האישה היה ברניקה, שם יהודי נפוץ של אותם הימים. אבל במערב יודעים טוב יותר את השם ורוניקה. מצד אחד, זהו תעתיק של שם ברניקה לשפות אירופאיות, ומצד שני, הוא שילוב של המילים "ורה" ("אמת" בלטינית) ו"אייקון" ("תמונה" ביוונית). אחת המסורות המאוחרות מספרות שממחטתה של ורוניקה הועברה לרומא כדי לרפא את הקיסר טיבריוס, ומאוחר יותר אוחסנה אי שם בעיר. יש עוד גרסה לגבי סיפור הצעיף.

התחנה השלישית קשורה לאירוע של נפילת ישוע תחת משקל הצלב. אירוע זה אינו מוזכר בבשורות, אך האלגוריה של נטל הצלב נראתה בספר הנביא ישעיהו: "הוא לקח על עצמו את חולשותינו ונושא את מחלתנו; הוא נפצע על חטאינו, וייסר על עוונותינו; העונש של העולם שלנו [היה] עליו, ועם פצעיו אנחנו נרפא. כולנו נדדנו כמו כבשים, כולם פנו לדרכו שלו, וה' הניח את חטאי כולנו עליו". במקום התחנה השלישית יש קפלה קטנה השייכת לכנסייה הארמנית.

לצד התחנה השלישית המסמלת את הנפילה הראשונה של ישו תחת העול של הצלב, נבנתה בסוף המאה ה-19 הכנסייה שהוקדשה למפגש של האם מרים הבטולה עם בנה ישו. קפלה זו נבנתה על ידי הכנסייה האפייתית הארמנית באתר המרחצאות התורכיים לשעבר. מאחר וקיימת קהילה ארמנית עתקיה בפולין, נאספו תרומות רבות בפולין לצורך בנייה של התחנות השלישית והרביעית. מקומות אלה הם בעלי חשיבות רבה לעם הפולני. כך, התחנה השלישית קשורה במעבר תת קרקעי לקפלה קטנה של ארמנים, והמזבח של התחנה הרביעית הוא פרי עבודתו של הפסל הפולני זלינסקי.

הכנסייה היוונית האורתודוקסית מוקדשת למקום כליאתו של ישו (הנקרא גם פרטוריה). המדרגות מוליכות למרתף של כנסייה קטנה, שבמזבח נשמר הצלב. עם הצלב הזה, הפטריארך של ירושלים עומד בראש התהלוכה השנתית ביום שישי הטוב בחג הפסחא. התהלוכה האורתודוכסית מתחילה כאן, בוויה דולורוזה ומסתיימת בכנסיית הקבר על המדרגות המובילות לגולגותא.

התחנה הרביעית על דרך הצלב מספרת את סיפור המפגש של ישוע עם אמו, הבתולה הקדושה מרים. אירוע זה אינו מוזכר בבשורות והוא פרי מסורות השונות מימי הביניים המשויכות לסיפורי הצלב הקדוש. נהוג לקשור את דבריו של לוקס מן הברית החדשה אל התחנה הרביעית: "ושמעון בירך אותם ואמר למרים, אמו: זהו אחד דינו ליפול ולרבים בישראל לקום, והנשק הזה מעצים את הנשמה, את החשיבה של לבבות רבים". התחנות השלישית והרביעית קשורות במעבר תת קרקעי שבו בחפירות ניתן להבחין בשרידי מבנים בירושלים בימי השלטון הביזנטי.

כנסיית אסה הומו שבתרגום "זה האדם", ממוקמת על דרך הצלב היא הויה דולורוזה, נבנתה במהלך הקמתו של פרויקט אדריכלי משותף של מנזר האחיות ציון של האחים רטיסבון. הכנסייה נבנתה סביב הקשת הצפונית הקטנה שהייתה אחת משלושת המעברים של הקשת הגדולה שקבעה את הכניסה לפורום הרומי בימי הקיסר אדריאנוס. המעבר המרכזי של הקשת עדיין נראה מעל רחוב ויה דולורוזה, כאילו קשת מחברת שני בתים משני צדי הרחוב. היתה מסורת שגויה שקישרה בין קשת זו לבין קשת הנצחון שעמדה בכיכר מול המבצר של אנתוניוס. שם, על פי הבשורה של יוחנן, הובא ישו לכיכר בפני הקהל ונאמר: "ביום שישי, לפני חג הפסחא, וכבר בשעה השישית, ויאמר ליהודים, "הנה המלך שלכם!" הקשת המדוברת נבנתה על ידי הרומאים במשך כמאה שנים לאחר האירועים המתוארים על ידי יוחנן.

ברצפת הכנסייה ניתן להבחין בכמה לוחות אבן השייכים למדרכה של ירושלים מאז הקיסר אדריאנוס. לא קשה להניח כי המדרכה נסללה במקום עתיק יותר, בו הייתה רחבה גדולה לפני פרטוריה, שם ישוע הובא בפני פונטיוס פילאטוס. אירוע זה מסופר בבשורה של מתיו: "והמושל שאל אותו: האם אתה מלך היהודים? ישוע אמר לו: אתה אומר. וכאשר הכוהנים הגדולים והזקנים האשימו אותו, הוא לא ענה דבר. ואז אמר לו פילטוס: האם אינך שומע עד כמה הם מעידים נגדך? והוא לא ענה לו במלה אחת, כך שהמושל הופתע מאוד. בחג הפסחא היה השליט נוהג לשחרר אסיר אחד, שאותו ביקשו היהודים לשחרר. היה להם אסיר מפורסם, ששמו בר-אבא. לכן, כאשר הם נאספו, אמר להם פילטוס: את מי אתם רוצים שאני אשחרר: בר-אבא, או ישו, שקראים לו המשיח? ראשי הכוהנים והזקנים עוררו את העם לבקש לשחרר את בר-אבא, ולהרוג את ישו. ואז שאל המושל: איזה מבין השניים אתם רוצים שאשחרר לכם? אמרו: בר-אבא. פילטוס אומר להם: מה אז אעשה לישו? כולם אמרו לו, תן לו להיות צלוב. השליט אמר: מה הרע עשה? אבל הם צעקו עוד יותר שיצלבו אותו. פילטוס לקח מים ושטף את ידיו לפני העם, ואמר: אני חף מדם של האדם הזה". דרך הצלב או דרך הייסורים או ויה דולורוזה במובנה המודרני הוקמה בסוף המאה ה -18. לאורך הדורות, מאז עלות השחר של הנצרות, התקיימו בירושלים כמה דרכי עלייה לרגל. התחנה הראשונה על דרך הייסורים שנקראת תחנת הגינוי של ישו מעולם לא התקיימה כתחנה נפרדת, בניגוד לתחנה השנייה של דרך הצלב המודרנית - תחנת ההלקאה.

המוזיאון קשור לממצא ארכיאולוגי שנתגלה במקום. החפירות נערכו בשטח הכנסיות בעת הקמתן במאה ה -19 ותחילת המאה ה -20. המוזיאון ממוקם בבית הספר הקתולי. ליד כנסיית הגינוי בחצר הקומפלקס ניצב דגם של ירושלים המבקש לתאר את ירושלים בימי ישו. הדגם מבוסס על ציורים של ירושלים מימי הביניים. ידע מקדים ותפיסות כלליות הזמינו את המחקר הארכיאולוגי באתר הכנסיות. הפריסה הכללית של הדגם מציגה את התמונה הרומנטית של ירושלים.

מאורעות ההלקאה של ישו מתוארים בבשורה של מתיו: "אחר כך החיילים של המושל, לוקחים את ישוע לפראטוריום, אספו את הגדוד כולו עליו, הפשילו אותו, לבשו חלוק סגול; שמו על ראושו כתר של קוצים... וכרע לפניו ברך ללעג ואמרו: ברד, מלך היהודים! וירק עליו, ולקחו מקל, היכו אותו על הראש. וכאשר הם לעגו לו, הם הורידו את החלוק ממנו, ושמו אותו על גלימתו, והוביל אותו לצלוב. הנה ישו מתחיל את דרך הייסורים אל גולגותא ונושא הצלב. כנסיית ההלקאה הוקמה על ידי האדריכל הקתולי המפורסם של ארץ הקודש, אנטוניו ברלוצי. הכנסייה מפורסמת בזכות העיטורים הסגפניים והכיפה המרכזית עם תמונת פסיפס של כתר קוצים.

מתחם אלכסנדר בירושלים הוקם במאה ה -19 על אדמות שנרכשו על ידי החברה הקיסרית האורתודוכסית של ארץ הקודש, שהוקמה בצוו המלכותי של צאר אלכסנדר השני בשנת 1882, לאחר מותו הטרגי של אחיו הבכור, קיסר האימפריה הרוסית, אלכסנדר הראשון. הרקטור של החברה היה בנו של אלכסנדר השני, הנסיך סרגיי - המושל העתידי של מוסקבה.

הנסיך סרגיי נרצח על ידי האנארכיסט קאלייב במהלך המהפכה הרוסית הראשונה בשנת 1905. אשתו, אליסבטה פדורובנה, קיבלה על עצמה את האפוטרופסות על החברה והפכה לנאמן הטוב ביותר של ארגוני הצדקה של החברה, כמו גם למנהיגתה. ב- 18 ביולי 1918, היא והעוזרת שלה, הנזירה וארווארה, נרצחו במכרה בסיביר. גופתה נתגלתה על ידי הלוחמים של צבא הלבן והועברה לחרבין, ולאחר מכן נקברה בכנסיית מרים המגדלנה הרוסית על הר הזיתים בירושלים. תמונת אליזבת נמצאת בכנסייה זו, ולידה תמונת סרגיי רדונז'סקי, שעל שמו נקרא סרגיי אלכסנדרוביץ' - בעלה של אליזבט. על הקיר הנגדי נראה ציור המציין את הדרך לגולגותא מסף יום הדין - אחד משערי ירושלים בזמן ישו.

פתח צר בקיר האבן הקדום נקרא עין המחט. זהו פתח כניסה לעיר היחד, ליד השער הראשי, אשר דרכו התושבים יכולים להיכנס ולצאת כאשר השער היה נעול למשך לילה. לוחות שחורים עם שמות באותיות מוזהבות מזכירים את משפחות האצולה, התעשיינים והמשפיענים הרוסים שתרמו כסף לרכישת קרקעות ולבניית החצר על שם אלכסנדר.

ממש ליד מגדל הפעמון של כנסיית הקבר נמצאת הכניסה לכנסיית ארבעים הקדושים המעונים של סבסטיאן. אלה היו חיילים רומים מהעיר סבסטיה, שוויתרו על הפגאניות ונשרפו בשל אמונתם הנוצרית. בכניסה יש חצר פתוחה - גם היא נחשבת לכנסייה אשק מוקדשת לנשים שהביאו את השמן למשיחת גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב. רק האיקונוסטאזיס של הכנסייה המיוחדת הזאת מוגן על ידי גגון קטן. באמצע החצר ניצב בית הטבילה משיש לבן, המסמל את המקום שבו הופיעו ישו למרים ממגדלה לאחר קימתו לתחייה.

בחלק זה של כנסיית יעקב (בנו של יוסף), אחיו של ישו, מתפללת הקהילה של מאמינים האורתודוכסים של ירושלים. בחלקו המערבי, במקום שנקרא נרתקס, נמצא הסמל המופלא של אם של ישו. הוא ניצב במקום שממנו, על פי האגדה, נשמע קולה של מרים של מצרים. מרים, בהיותה חוטאת, התחברה לעולי רגל ממצרים שבאו לירושלים לכנסיית הקבר. היא עסקה בזנות כל הדרך נהייתה צדיקה כשהיא הגיעה לפאתי כנסיית הקבר ונבצר ממנה להיכנס פנימה. היא התחרטה בכל חטאיה והלכה למדבר יהודה, שם היא מתה יום אחד, לאחר שמצאו סליחה ונחמה של הנשמה.

היהדות אינה מכריזה על הקדושה של מקום מסוים. היקום כולו קודש הרי הוא בריאת הבורא. עם זאת, בית המקדש בירושלים היה מקום עבודת הקודש של העם כולו, בו מושג הקודש, הקהילה הלאומית והטהרה הרוחנית היה מקודש. בית המקדש הראשון נבנה על ידי המלך שלמה במאה ה -10 לפנה"ס. לאחר חורבן בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנאצר במאה השישית לפני הספירה, הקימו היהודים, שחזרו מגלות בבל, את בית המקדש השני. אותו הרסו הרומאים בשנת 70 לספירה. כ -80 שנה לפני חורבן בית המקדש על ידי כוחות רומיים בפיקודו של הקיסר העתידי של האימפריה הרומית - טיטוס, המלך הורדוס הגדול הקים חומות תמך סביב הר מוריה, הרחיב ופילוס את השטח סביב בית המקדש ויצר קומפלקס אדריכלי בקנה מידה חסר תקדים בגודלו ויופיו. קירות התמך האלה קיימים עד עצם היום הזה. קטע הקיר המערבי הנקרא כיום הכותל, היה מקום תפילה מהמאה השנייה לספירה. המקדש הראשון והשני נהרסו באותו יום של לוח השנה העברי ב-9 באב. זהו יום האבל, שבו ליד הכותל המערבי מתאבלים על חורבן הבית. מסורת זו גרמה לכך שבשפות רבות נקרא הכותל המערבי "כותל הבכי". המסורת של השארת פתקים בפערים שבין אבני הכותל מיוחסת אל החכם היהודי רבי חיים בן עטר. הוא פקד על תלמידו לעשות זאת. נאמר, כי מעשה כתיבת הפתק מעצב את אמונתו של האדם ואת תקוותיו. התפילה הבלתי פוסקת ליד הכותל מממשת את משאלות האדם בזכות האנרגיה הקולקטיבית של טוב, אמונה ואהבה שיכולים לחולל פלאים. מיליוני אנשים מכל רחבי העולם מגיעים לירושלים מדי שנה כדי לראות את הכותל ולכתוב פתק או פשוט לשאול את הקב"ה על רווחה ושגשוג.