הכנסת - הפרלמנט הישראלי, ירושלים

טקסים קבלות פנים ממלכתיים נערכים בלובי המרכזי של הפרלמנט. הוא מעוטר בשלושה שטיחי קיר עבודת ידו של אמן מארק שאגאל. הוא עבד עליהם שמונה שנים. הם ארוגים מ 144 חוטים רב צבעוניים. השטיח האמצעי מסמל את העבר. הימיני את ההווה והשמאלי את העתיד. דוד המלך מתואר בשטיח אדום בגלימה אדומה. צבעים מזכירים את המדבר ויציאת מצרים. משה מוצג גם כאן בגלימה לבנה עם לוחות הברית. אך למעשה שתי הדמויות מתוארות פעמיים. כלומר, על פי תוכניתו של שאגאל, המנהיגים צריכים להיות לא רק לפנים ומעל לעם, אלא בתוכו ובמרכזו. דוד המלך מתואר גם על גבי השטיח הימני, ואחריו דמות נשית. אולי זו אשתו של שאגל - בלה רוזנפלד אהבת חייו, ולמטה נמצא כנר שהתהפך על ראשו - שאגאל עצמו. שטיח ימיני - מסמל שיבת ציון. ססגוניות מסמלת את הטבע המגוון של העם היהודי. חגים הם מה שמאחד אנשים ושומר על המסורת. מדובר על שנות ה -60 - שנים של גל העלייה הגדול. על שטיחי קיר מודפסים שני תאריכים. שנה שבה נוצרה הסקיצה ושנה שבה נוצרו השטיחים. שנת 1964 היא השנה בה שאגאל יצר את השרטוט, ושנת 1968 היא שנת אריגת השטיח. בין השנים, בשנת 1967, שוחררה ירושלים ואוחדה לעיר אחת - בירת ישראל. השטיח הימיני הוא העתיד - נבואתו של ישעיהו החלום של יעקב וסיפור שיפוטו הנבון של שלמה או של מרים הבתולה והתינוק.

לוח הפסיפס הזה, כמו גם פסיפסים על הרצפה, הם גם פרי יצירותיו של מארק שאגאל. החנוכיה במרכז היא סמל הכנסת וגם הסמל של ישראל. מעל זה מתואר הכותל המערבי ומלאך המזמין את השבטים האבודים לחזור לציון. כל האבנים המשמשות בפסיפסים הן אבנים טבעיות של ישראל. רק בשביל אורות החנוכייה שאגל השתמש בזכוכית מוראנו. חתימתו של שאגאל היא ביידיש. הוא חתם כך רק את עבודתיו המוקדמת, הוא ראה צורך לחתום בה גם את העבודה הז.

לפנינו מגילת העצמאות של מדינת ישראל. המקור שלה כבר במשך 20 שנה נשמר בארכיון. 37 חברי מועצת העם שמו עליה את חתימותיהם. ראשון היה בן גוריון, אחר כך כל שאר החברים לפי סדר אלפביתי. בגלל תיקונים ושינויים שנעשו עד הרגע האחרון, לא נותר זמן לכתיבת טקסט נקי וקליגרפי, על ידי סופר סת״ם על קלף, ולכן הוחלט להחתים על דף ריק ואת הטקסט עצמו לכתוב מאוחר יותר . בגילה אין חתימתו של נשיא המדינה הראשון, חיים ויצמן. סיפור זה מלא בשמועות וערוך במאות רכילויות, אפילו עד כדי כך שויצמן נעלב מבן גוריון על כך שחתם ראשון, ואילו ויצמן נאלץ לתחום לפי סדר אלפביתי כמו כולם. עם זאת, אם נסתכל על האירועים ההיסטוריים של אותה תקופה, נבין כי ביום החתימה על הכרזת העצמאות, ויצמן לא היה חבר במועצת העם.

חדר המליאה. במרפסת ישנם מקומות לאורחים ומעליהם לקהל הרחב. לכל נבחר ציבור מוקצה מקומו על שמו במשך שנים של קדנציה. כל שורות המושבים מעוצבים בצורת חנוכיה. מושבי חברי הכנסת אינם ניתנים להזזה ואינם משתנים, לאומת זאת מושבי השרים הם אינם קבועים וניתנים לשינוי.

בניין הפרלמנט המודרני הוקם בשנות ה -60. לפני כן, הפרלמנט היה ממוקם במה שנקרא ביתו של פרומין במרכז העיר. הבניין נקרא על שם משפחת פרומין, שהחלה בבנייתו עוד לפני מלחמת העצמאות, כמבנה מגורים עם שורות של חנויות בקומת הקרקע. שם, בשנת 1957, הושלך רימון יד לחדר הישיבות. ישיבות המליאה מתקיימות בימי שלישי ורביעי. כל אחד יכול לצפות בהם.

החנוכייה היא חנוכיית ארד בגובה של 4.30 מ ', רוחב של 3.5 מ' ומשקל של 4 טון. היא יוצקה על ידי בנו אלקן (1877-1960), פסל יהודי שנמלט מהנאצים לאחר שעזב את גרמניה לבריטניה. חנוכיה זו הוצגה לכנסת במתנה מהפרלמנט של הממלכה המאוחדת ב- 15 באפריל 1956 לכבוד השנה השמינית לעצמאות ישראל.