Places to visit
ונציה - סיור בהיסטוריה
הרפובליקה הוונציאנית, הידועה גם בשם הרפובליקה של ונציה, הייתה אימפריה ימית שהתקיימה למעלה מאלף, מאז היווסדה בסוף המאה ה-7 ועד להתפרקותה בסוף המאה ה-18. בירתה הייתה העיר הקסומה ונציה, השוכנת על רשת של איים בחלק הצפון מזרחי של חצי האי האיטלקי.
ניתן לייחס את מקורותיה של ונציה לשקיעתה של האימפריה הרומית המערבית כאשר אנשים ברחו ללגונות הביצות של הים האדריאטי כדי להימלט מהברברים הפולשים. עם הזמן, הקהילות השונות הללו התאחדו כדי ליצור את מה שיהפוך לונציה. מיקומה הייחודי של העיר, שנבנה על נתיבי מים ותעלות, הפך לסמל לזהותה וחוזקה.
לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה, הרפובליקה הוונציאנית הותירה חותם בל יימחה על ההיסטוריה והתרבות האירופית והעולמית. מיקומה האסטרטגי בין מזרח למערב הקל על הסחר, והפך את ונציה לאימפריית מסחר ימית רבת עוצמה. סוחרים ונציאנים הקימו נתיבי מסחר שחיברו את אירופה לאימפריה הביזנטית, המזרח התיכון ואסיה, והביאו תבלינים, משי וסחורות אקזוטיות לשוק האירופי.
כלכלת ונציה התבססה בעיקר על מסחר, בניית ספינות ופיננסים. שגשוגה של העיר התבסס על שליטתה בנתיבי הסחר הימיים, בעלי המלאכה המיומנים שלה וייצור מוצרי יוקרה, כולל זכוכית ונציאנית.
זכוכית ונציאנית, הידועה באיכותה ובאומנותה, התפרסמה ברחבי אירופה. סודות ייצור הזכוכית נשמרו היטב, והחידוש של הוונציאנים בתחום זה הוביל לפיתוח טכניקות כמו ניפוח זכוכית מוראנו. הזכוכית זכתה לא רק בזכות היופי שלה אלא גם בזכות השימושיות שלה, המשפיעה על אמנות, אופנה ואפילו פיתוח משקפי ראייה.
דמויות בולטות רבות הותירו את חותמן על הרפובליקה הוונציאנית במשך מאות שנים. דוג'ס, המנהיגים הנבחרים של ונציה, מילאו תפקידי מפתח בממשל והרחבת העיר. לדמויות כמו אנריקו דנדולו, שהוביל את ונציה במהלך מסע הצלב הרביעי, הייתה השפעה משמעותית על ההיסטוריה העולמית, שעיצבה את מהלך האירועים במזרח הים התיכון.
דעיכתה של ונציה החלה בסוף המאה ה-17, כשהאימפריה העות'מאנית השיגה את השליטה בדרכי הסחר המרכזיות. הרפובליקה התמודדה עם לחצים חיצוניים ואתגרים פנימיים, ובסופו של דבר נפלה לידי נפוליאון בונפרטה ב-1797, מה שסימן את סוף עידן המפואר שלה.
מורשתה של הרפובליקה הוונציאנית מתקיימת בצורת האמנות, הארכיטקטורה, התרבות והפיתוי הרומנטי של העיר ונציה עצמה. זה מהווה עדות להשפעה המתמשכת שיכולה להיות לאימפריות ימיות על ההיסטוריה והתרבות העולמית. Translated with Google Translate
ה-Libreria Acqua Alta, הממוקמת בוונציה, היא חנות ספרים ייחודית ומיוחדת שזכתה לתשומת לב בינלאומית בזכות הגישה הלא שגרתית שלה לאחסון והצגת ספרים. הוא הוקם על ידי לואיג'י פריצו, ונציאני בעל קשרים עמוקים להיסטוריה ולתרבות של העיר.
מה שמייחד את ליבריה אקווה אלטה הוא התגובה החדשנית שלה לאיום המתמיד של הצפה של ונציה. ונציה ידועה במיקומה היפה אך המעורער בתוך רשת של תעלות, והעיר חווה שיטפונות תקופתיים, המכונה "אקווה אלטה", במיוחד בזמן גאות וגשמים עזים. כדי להגן על הספרים מפני נזק פוטנציאלי, פריצו וצוותו השתמשו בחפצים שונים בחפצים שונים, כולל גונדולות, אמבטיות ופחים עמידים למים, כדי לאחסן ולהציג את הספרים ברחבי החנות. המבקרים יכולים למצוא ספרים נערמים במיכלים הייחודיים הללו, היוצרים אווירה גחמנית ומקסימה.
הקשר העמוק של לואיג'י פריצו להיסטוריה של ונציה בא לידי ביטוי בשמה של חנות הספרים, "Libreria Acqua Alta", שמתורגם ל"חנות ספרי מים גבוהים". הוא נותן כבוד למאבק המתמשך של העיר נגד המים העולים ומציג את החוסן של הוונציאנים בהסתגלותם לסביבתם הייחודית.
חנות הספרים נוסדה בתחילת שנות ה-2000 ומאז הפכה ליעד אהוב ואייקוני עבור מקומיים ותיירים כאחד. היא אמנם לא ספרייה מרכזית במובן המסורתי, אבל יש לה אוסף עצום ומגוון של ספרים חדשים ומשומשים, מה שהופך אותה לאוצר שבור לחובבי ספרים ולמי שמחפש חוויה ספרותית בלתי נשכחת וסוחפת בוונציה. Translated with Google Translate
בלב ונציה, השוכן בתוך הפאר של ארמון הדוג'ים, שוכן גשר האנחות, מקום שבו היסטוריה ואגדה משתלבות זו בזו. גשר אבן גיר לבן אלגנטי זה, שנבנה על ידי האדריכל אנטוניו קונטינו בתחילת המאה ה-17, הוא פלא ארכיטקטוני המחבר את ארמון הדוג'ה אל פריג'וני נואבה, בתי הכלא החדשים.
שמו המעורר, "גשר האנחות", נטבע על ידי המשורר האנגלי המפורסם לורד ביירון, שעשה רומנטיזציה לרעיון שניתן לשמוע את אנחות האסירים כשהם חוצים אותו, תוך שהם תפסו את ההצצה האחרונה של ונציה לפני שהם יורדים לאפלולית. תאים משמימים של בתי הכלא החדשים. האגדה העניקה לגשר אווירה של מסתורין ומלנכוליה, והפכה אותו לאחד מציוני הדרך האייקוניים ביותר של ונציה.
בין אינספור הנשמות שחצו את הגשר הזה, אחת בולטת: ג'אקומו קזנובה, ההרפתקן האיטלקי החידתי, הסופר והפתיין האגדי. בשנת 1755, קזנובה מצא את עצמו כלוא בתוך ארמון הדוג'ה בשל אוסף של פשעים לכאורה, כולל בנייה חופשית ובריחה רומנטית שעוררו שערורייה על החברה הוונציאנית. תקופתו בשבי רק הוסיפה למיסטיקה שלו, ושמו שזור לנצח בגשר האנחות.
כיום, כשמבקרים חוצים את אותו גשר ומציצים דרך חלונותיו המסורגים אל המים השלווים שמתחתם, הם עשויים להרהר בסיפוריהם של האסירים שפעם השתוקקו לחופש. גשר האנחות מתקיים כעדות לשטיחי הקיר העשיר של ההיסטוריה של ונציה, שבו עובדות ובדיות מטשטשות, ולחישות העבר עדיין מהדהדות דרך הקשתות האלגנטיות שלה. Translated with Google Translate
בנייתו של הארמון החלה במאה ה-9, אם כי הוא עבר שיפוצים והרחבות רבות במהלך מאות השנים. ניתן לייחס את מקורותיו של ארמון הדוג'ים לימיה הראשונים של ונציה כשהייתה עיר-מדינה צעירה שנבנתה על רשת של איים בים האדריאטי. הוא נבנה בהנהגתם של דוג'ים שונים, המנהיגים הנבחרים של ונציה.
הדוג'ה הראשון שהתגורר בארמון המפואר הזה היה פאולו לוסיו אנפסטו, שנחשב באופן מסורתי לדוג'ה הראשון של ונציה, אם כי הרישומים ההיסטוריים מאותה תקופה מעטים מעט. תחת שלטונו של הדוג'ה, ונציה ביססה את עצמה כמעצמה ימית בעלת מבנה פוליטי ייחודי.
הרפובליקה הוונציאנית הייתה ישות פוליטית מורכבת. זו הייתה אוליגרכיה, שבה הכוח התרכז בידי אליטה עשירה ובעלת השפעה הידועה בשם האצולה הוונציאנית או הפטריציים. הדוג'ה, בעודו ראש המדינה, היה דמות בעלת סמכות פוליטית מוגבלת. הוא נבחר על ידי המועצה הגדולה, גוף שהורכב מאצילים ונציאנים, ושימש סמל להמשכיות ויציבות.
ארמון הדוג'ה שימש כלב ליבו של המבנה הפוליטי הזה. זה היה לא רק מקום מגוריו של הדוג'ה אלא גם מרכז הממשל, שבו התכנסו משרדי המינהל והחדרים השונים שבהם התכנסו המועצות השלטות. הארמון תוכנן כדי להעביר את הפאר והסמכות של ונציה, עם הארכיטקטורה הגותית הוונציאנית המדהימה, יצירות האמנות המורכבות והפנים השופע.
במשך מאות שנים, ארמון הדוג'ה היה עד לעלייתה ונפילתה של כוחה והשפעתה של ונציה כרפובליקה ימית. הוא עומד כיום כעדות למורשת המתמשכת של העיר ולמבנה הפוליטי הייחודי שלה, שבו דוג'ה, שנבחר מבין הפטריציים, ייצג את הרצון והרוח הקולקטיביים של רפובליקה ששגשגה במשך למעלה מאלף. Translated with Google Translate
אחד האירועים המעניינים ביותר מבחינה היסטורית שהתרחשו בכיכר סן מרקו (פיאצה סן מרקו) בוונציה היה הגניבה הידועה לשמצה של סוסי סן מרקו בשנת 1797 בתקופת נפוליאון.
בשנת 1797 פלש צבאו של נפוליאון בונפרטה לוונציה, והוביל לנפילתה של הרפובליקה הוונציאנית, שנמשכה למעלה מאלף שנים. כחלק מהכיבוש הצרפתי, סוסי הברונזה האייקוניים שעיטרו בעבר את חזית בזיליקת סן מרקו (בזיליקת סן מרקו) נתפסו על ידי כוחות נפוליאון והועברו לפריז כשלל מלחמה. סוסים אלה, המכונים לעתים קרובות "סוסי הברונזה של מרקו הקדוש", היו למעשה פסלים רומיים עתיקים, המוערכים ביופיים ובמשמעותם ההיסטורית.
במשך למעלה מאלף שנה, סוסי מרקו הקדוש סימלו את כוחה ויוקרתה של ונציה. הגניבה שלהם הייתה מכה עמוקה למורשת התרבותית של העיר. הסוסים הונחו על גבי שער הניצחון בשער הניצחון של קרוסל בפריז, ושימשו סמל לכיבושים של נפוליאון.
עם זאת, בעקבות תבוסתו של נפוליאון ב-1815, הוחזרו הסוסים לוונציה והוחזרו על חזית בזיליקת סן מרקו. הם נשארים שם עד היום, משקיפים אל הכיכר ההומה, משמשים עדות לחוסן של ונציה ואוצרות התרבות המתמשכים שלה.
הפרק של הסוסים הגנובים הוא רק אחד מהאירועים הדרמטיים הרבים שהתרחשו בכיכר סן מרקו, מקום שבו ההיסטוריה, האמנות והתרבות הצטלבו במשך מאות שנים, והותירו חותם בל יימחה על העיר ונציה. Translated with Google Translate
למוזיאון הארכיאולוגי קורר בוונציה, איטליה, יש היסטוריה מרתקת שלוקחת אותנו למסע בזמן.
במקור, המבנה שבו שוכן כיום המוזיאון כלל לא נועד להיות מוזיאון. הוא נבנה בתחילת המאה ה-19, בתקופת נפוליאון כאשר ונציה הייתה תחת שלטון צרפתי. הבניין הוזמן על ידי נפוליאון עצמו, שחזה בו כארמון מלכותי, פאלאצו ריאלה. האדריכל הנודע ג'וזפה סולי תכנן את הארמון, והבנייה החלה ב-1807.
עם זאת, שלטונו של נפוליאון היה קצר מועד בוונציה, וב-1814, בעקבות תבוסתו וגלותו, חזרה העיר לשליטה אוסטרית במסגרת קונגרס וינה. השם של הארמון שונה לארמון המלכותי של סן מרקו (Palazzo Reale di San Marco) והוא שימש למטרות ניהוליות שונות.
רק בשנת 1922 עבר הארמון מהפך. לאחר שאיטליה הפכה לרפובליקה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, התקבלה ההחלטה להסב את המבנה ההיסטורי למוזיאון. המוזיאון הארכיאולוגי של קורר, כפי שהוא מוכר היום, נפתח רשמית לקהל ב-1924.
אוסף המוזיאון הוא אוצר של ממצאים ארכיאולוגיים, כולל חפצים מיוון העתיקה, מצרים ורומא. הוא מתהדר במגוון מרשים של פסלים, קרמיקה, מטבעות ועוד, המציגים את ההיסטוריה העשירה של קשריה של ונציה עם הציוויליזציות העתיקות הללו.
כשהמבקרים חוקרים היום את המוזיאון הארכיאולוגי של קורר, הם לא רק שקועים בעולם העתיקות אלא גם בהיסטוריה המרובדת של הבניין עצמו. מחלומותיו של נפוליאון על ארמון מלכותי ועד להולדתו מחדש כמוזיאון, סיפורו של הארמון משקף את ההיסטוריה המורכבת של ונציה עצמה, שבה העבר וההווה שלובים זה בזה בלב העיר הקסומה הזו. Translated with Google Translate
בתחילת המאה ה-19, בין התעלות המנצנצות והפאר הנצחי של ונציה, יצא לדרך פרויקט שאפתני שיוליד את אחד ממוסדות התרבות האייקוניים ביותר של איטליה - תיאטרו לה פניצ'ה, או תיאטרון פניקס. הסיפור הזה מחזיר אותנו לתקופה שבה ונציה עדיין התחממה בעברה המפואר כרפובליקה ימית ומרכז של אמנות, תרבות ויצירתיות.
בניית התיאטרון החלה בשנת 1790 בהוראת הקיסרית ההבסבורגית השלטת של אוסטריה, מריה תרזה. ונציה הייתה זה מכבר מרכז של תרבות אופרה ותיאטרון, והאריסטוקרטיה של העיר כמהה לבית אופרה מפואר שיתחרה בבירות אחרות באירופה. לה פניצ'ה נוצרה כתיאטרון שבו האליטה של העיר יכולה להתאסף כדי ליהנות מהמיטב במוזיקה ובדרמה.
השם "לה פניצ'ה", שפירושו "עוף החול" באיטלקית, נבחר כדי לסמל לידה מחדש והתחדשות, קריצה לרוח המתמשכת של העיר ולהתאוששותה משריפה הרסנית שהרסה את התיאטרון הקודם באותו מקום.
כשהתיאטרון התקרב לסיומו בתחילת המאה ה-19, ונציה הייתה חיה בציפייה. תרבות האופרה באיטליה הייתה בשיאה, והאופרה הייתה הלב והנשמה של הביטוי האמנותי של האומה. מלחינים כמו רוסיני, בליני ודוניזטי יצרו יצירות מופת שילהבו את הקהל ברחבי העולם. לה פניצ'ה הפכה לבמה לרבות מהבכורות האופראיות הללו, וזכתה למוניטין כערש של חדשנות ויצירתיות.
ב-26 בדצמבר 1836 פתחה לה פניצ'ה את שעריה לציבור בפעם הראשונה, והעיר ונציה הייתה מוקסמת. לפאר הארכיטקטורה של התיאטרון, עם המרפסות המוזהבות והנברשות המפוארות שלו, השתוותה רק הוירטואוזיות של המבצעים שפארו את הבמה שלו.
הפופולריות של האופרה והתיאטרון באיטליה בתקופה זו הייתה בלתי ניתנת להכחשה. אופרה הייתה יותר מבידור; זה היה השתקפות של התרבות והזהות האיטלקית. הנרטיבים הדרמטיים, האריות עוצרות הנשימה והסיפורים המרגשים הדהדו עמוק בקרב הקהל, ותיאטראות כמו לה פניצ'ה היו כור ההיתוך של צורת האמנות הזו.
במהלך השנים, לה פניצ'ה עברה שריפות, סגירות ושחזורים, אבל היא תמיד קמה מהאפר, נאמנה לשמו. כיום, היא עומדת כעדות חיה לרומן האהבה המתמשך של ונציה עם מוזיקה ותיאטרון - מקום שבו הדים של העבר מתערבבים בקולות ההווה, ומבטיחים שרוחה של לה פניצ'ה לעולם לא תדעך בעיר התעלות. Translated with Google Translate
Scala Contarini del Bovolo ידוע בעיצוב הארכיטקטוני הייחודי שלו, שמייחד אותו ממבנים אחרים בוונציה. נבנה בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, ה-Bovolo הוזמן על ידי בן למשפחת קונטריני, אחת ממשפחות האצולה הבולטות של ונציה. האדריכל הראשי שאחראי ליצירת מופת זו היה ג'ובאני קנדי.
מה שמייחד את ה-Bovolo באמת הוא גרם המדרגות הלולייניות שלו, השוכן בתוך מגדל גלילי חיצוני. המונח "בובולו" נגזר מהמילה הוונציאנית "בובולו", כלומר "שבלול". השם הזה לוכד בצורה מושלמת את המהות של גרם המדרגות כשהוא מסתחרר בחן כלפי מעלה, דומה לעיקול החינני של קונכייה של חילזון.
המטרה מאחורי בניית ה-Bovolo הייתה כפולה. ראשית, הוא שימש מטרה פונקציונלית, וסיפק אמצעי אלגנטי ויעיל למשפחת קונטריני לגשת למפלסים העליונים של הארמון שלהם, שהיה ממוקם בסמוך למגדל. שנית, זו הייתה הדגמה יוצאת דופן של העושר והעידון של המשפחה. בתקופת הרנסנס, מאמצים אדריכליים כאלה לא היו רק מעשיים; הם היו גם סמלים של יוקרה ותחכום תרבותי.
סיפור היסטורי מפורסם אחד הכולל את סקאלה קונטריני דל בוולו סובב סביב דמות ידועה של האימפריה הוונציאנית: קתרינה קורנרו. בסוף המאה ה-15, קתרינה קורנרו הייתה מלכת קפריסין, תואר שירשה דרך נישואיה למלך ג'יימס השני. עם זאת, שלטונה היה ערער, והוביל לתככים פוליטיים ולעימותים.
ב-1489 נאלצה קתרינה קורנרו לוותר על כסאה לטובת הרפובליקה של ונציה, מהלך שאפשר לוונציה להרחיב את השפעתה במזרח הים התיכון. קתרינה קורנרו חזרה לוונציה ושוכנה בתחילה בארמון קונטריני, היכן שניצב הבובולו. אומרים שייתכן שהיא עלתה במדרגות הלולייניות הייחודיות של הבובולו במהלך שהותה בוונציה, וחוותה ממקור ראשון את הפלא הארכיטקטוני שעיטר את מקום מגוריה הזמני.
Scala Contarini del Bovolo עומד כעדות לחדשנות האדריכלית ולהישגים האמנותיים של הרנסנס בוונציה. ההיסטוריה שלה שזורה בזו של האצולה הוונציאנית ובנוף הפוליטי המתפתח של העיר, מה שהופך אותה לפיסת מורשת ונציאנית מרתקת ומתמשכת שממשיכה לרתק מבקרים והיסטוריונים כאחד. Translated with Google Translate
פונטה די ריאלטו, אחד מציוני הדרך האייקוניים ביותר של ונציה, נבנה לא רק בגלל הזוהר הנודע שלו, אלא היו לו מטרות מעשיות וכלכליות מאחורי בנייתו. היא תופסת מקום משמעותי בהיסטוריה ובחייה הכלכליים של ונציה.
גשר ריאלטו המקורי היה מבנה עץ שראשיתו במאה ה-12. גשר האבן הנוכחי שאנו רואים כיום נבנה בין 1588 ל-1591, בתקופת הרנסנס. עיצוב הגשר מיוחס לאדריכל אנטוניו דה פונטה.
הסיבה העיקרית לבניית גשר ריאלטו הייתה לספק נקודת מעבר יציבה ונוחה מעל התעלה הגדולה, החוצה את ונציה. באותה תקופה, ונציה הייתה רפובליקה ימית שוקקת, מעצמת מסחר מרכזית בים התיכון. התעלה הגדולה הייתה נתיב מים חיוני להובלת סחורות, וסוחרים וסוחרים השתמשו בסירות כדי להעביר את סחורתם. עם זאת, גדל הצורך באמצעי חציית התעלה אמין ויעיל, במיוחד עבור הולכי רגל וחיות לארוז.
גשר ריאלטו שימש פתרון לאתגר הלוגיסטי הזה. עיצובו הקשתי אפשר לסירות לעבור מתחתיו, בעוד שבניית האבן שלו סיפקה מעבר יציב וקבוע לתנועה רגלית. גשר זה הפך לעורק מכריע לפעילות הכלכלית של העיר, המחבר בין השווקים ההומים ותחנות המסחר משני צידי התעלה הגדולה. זה הקל על זרימת הסחורות, הסוחרים והתיירים, ותרם באופן משמעותי לשגשוגה של ונציה בתקופה זו.
המצב הכלכלי של הרפובליקה הוונציאנית במהלך בניית גשר ריאלטו היה חזק. ונציה הייתה בשיא כוחה, שלטה בדרכי הסחר ונהנתה מעושר עצום מרשתות הסחר שלה בים התיכון ועם המזרח. בניית הגשר הייתה הכרח מעשי כדי לתמוך בכלכלה המשגשגת של העיר ולשפר את התשתית שלה.
בעוד שגשר ריאלטו בהחלט מציג את התעוזה והעוצמה הארכיטקטונית של ונציה, הוא לא היה רק סמל לשפע. בנייתו הונעה על ידי הדרישות המעשיות של מסחר ותחבורה בוונציה, מה שמוכיח את יכולתה של העיר להסתגל ולחדש כדי לענות על הצרכים של הכלכלה הפורחת שלה. Translated with Google Translate
Don't be afraid to get lost in new places!
