נחל קיני מעגלי 16 במרס 2024

אין כמו להתחיל את היום בכוס קפה מלאה בניחוחות. ראוי לציין כי סניף ארומה בצומת מגידו הוא פנינה נסתרת של הרשת. הוא מציע עיצוב אוורירי ומרווח, עם גוונים של לבן מרגיעים, שירות לבבי ואדיב, ואפשרות לישיבה בחצר החיצונית, המסודרת באדניות מלאות בפרחים נוצצים. חוויה זו מסדירה את הטון ליום מלא הרפתקאות וגורמת לכל בוקר להפוך למדהים ולמרגש.

נחל קיני הוא אחד המקומות היפים ברמת מנשה, ידוע בטבע העשיר ובמעיינות הזורמים בו. השם העברי ניתן לו בשל קשר היסטורי לתחותמס השלישי וקרב מגידו. כנראה שהוא מנציח גם את שבט הקיני מתקופת השופטים. כשמבקרים בנחל, כדאי להימנע מטיול בחגים מוסלמיים ולבדוק את מצב הניקיון, שיכול להשתנות בין עונות שונות. היסטוריה וטבע מתפגשים כאן באופן ייחודי, מה שהופך את המקום לאטרקטיבי לטיולים וללימוד על העבר. שבט קיני, מתקופת השופטים בתנ"ך, מזוהה לעיתים עם צאצאי חותן משה, יתרו, כוהן מדין. הם נחשבו לשותפים לבני ישראל, ולפי המסורת, הם התיישבו בארץ כנען יחד עם בני ישראל לאחר היציאה ממצרים. בינהם ובין ישראל היו קשרים חברתיים ומשפחתיים. הקינים נמצאים בסיפורים שונים בתנ"ך, כגון סיפור יעל, אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא, שר הצבא של יבין מלך חצור, כשהוא ברח מפני צבאות דבורה וברק. כמו כן, בתקופת השופטים, נראה שהקינים היו חיים בקרבת בני ישראל ולפעמים גם בתוך גבולות השבטים השונים. הקינים ידועים בסגולותיהם התרבותיות ובמיומנויותיהם המיוחדות, כמו למשל בכישוף מתכות ובחקלאות. יחסיהם עם בני ישראל היו בדרך כלל חיוביים, אך כמו כל קבוצה חיצונית בתקופה המקראית, יכולות להיות התנגדויות ומתחים במקרים מסוימים.

נחל קיני, עם זרמו הרחב והיפה בעיקר בעונת החורף, מהווה נקודת מפגש ייחודית בין רמות מנשה לעמק יזרעאל. הוא מציע למבקרים נוף טבעי עשיר וזרימת מים קסומה, ובו זמנית סיפור עמוק שמשלב היסטוריה, מסורת ותרבות. שמו של הנחל מעורר דמיון לקשרים היסטוריים ותרבותיים, כאשר הוא מנציח את שבט הקיני, הידוע מתקופת השופטים ומסופרים מקראיים רבים. ביקור בנחל קיני הוא לא רק טיול בטבע אלא גם צלילה אל עומקי ההיסטוריה והתרבות הישראלית.

יש לציין כי האקליפטוסים, אף על פי שהם משתלבים יפה בנוף, אינם חלק טבעי ממנו. העצים הגבוהים והאיתנים אלו הובאו מאוסטרליה בעיקר כדי לחזק גדות נחלים ולייבש בצות ואזורים עם מים עומדים. למרות כוונותיהם המקוריות, עם הזמן הפכו האקליפטוסים לחלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי, והיום הם תורמים ליופיו, במיוחד ברמות מנשה. באותו הזמן, קיים היה צורך מובהק בחיזוק הגדות ובייבוש האזורים המוצפים במים עומדים, מה שהוביל לשתילת האקליפטוס

הגדה הדרמטית של נחל קיני מספרת את סיפורה דרך הסבך והאבנים העתיקות של מבני תחנות שהיו כאן לפני מעל למאה שנים. האבנים, מכוסות בשכבות של תף, מציעות מראה יפהפה ומדהים. המראה הזה לא רק שהוא נוגע ללב ביופיו, אלא גם מחבר בין העבר להווה, מוסיף עומק ודימוי לנוף הטבעי.

במסע ההיסטורי מקיסריה לבית שאן, חותמת עתיקה מגלה את השם Caporcotani, שרוב המחקרים מזהים עם הכפר עותנאי, כפי שהוא מופיע במקורות יהודיים קדומים. היסטוריון כמו פטולמאוס וכתבים כמו האונומסטיקון של אוסביוס מחזקים את הזיהוי של השם עם המקום. זיהוי זה נשמר גם בכתבי נוסעים ביזנטיים, כולל יומני הנוסע מבורדו, מציינים את רצפת הזמן והחשיבות שניתנו לאזור. הזיהוי של כפר עותנאי כ-Caporcotani מציע דוגמה לכיצד נקודות היסטוריות יכולות לשמש כגשרים בין עבר להווה, במה שהוא מפגש של תרבויות, ידע, והיסטוריה רבת שנים.

הכפר על-לג'ון נצב על גבעה קטנה בקצה הדרום-מערבי של מרג' אבן עמר, בעמק יזרעאל, נחלש על ידי נחל קיני. המקום, הקרוב להר הכרמל וג'נין, עבר סדרה של שינויים דרמטיים לאורך ההיסטוריה. במקור, הוקם כאתר ליגיון רומי לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, ובהמשך הפך לעיר עצמאית עד שהופך לשליטה ערבית במאה השביעית. דרך הצלבנים ועד סלאח אל-דין, המקום המשיך לשחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה האזורית. ב-1596, הכפר היה כבר לא מאוכלס ונטש בהדרגה עד למחצית המאה ה-19. האתר מהווה עדות לשינויים התרבותיים וההיסטוריים שחלו באזור זה לאורך הדורות.

בתקופה הפרסית, האזור של היום עדיין היה בשלבי יישוב יהודי ראשוניים. עם חורבן בית המקדש השני, שומרונים תפסו את מקומם. לאחר מרד בר כוכבא, האזור הפך לבסיס ללגיון השישי פראטה, שנועד לשמור על הכבישים המקומיים. זה היה השלב שבו המקום קיבל את שמו, לגיו, ולאחר מכן פיתח את העיירה לג'ון שנזנחה ב-1948. באתר נתגלה מזבח רומי וכן מבנה מוזנח, שבעבר שימש כתחנת שאיבה למים, לצידו בריכה קטנה הנוגעת במי העינות הקרובות. האתר חשף לראשונה הארכאולוג גוטליב שומאכר, ועד היום, תעלה שביצע בתל מגידו נקראת על שמו - "תעלת שומאכר". בחפירות שלו באזור, שומאכר גילה מצודה קטנה שבנויה באזור הגבוה מעל הכפר, תוך הדגמה נוספת לעושר ההיסטורי של המקום.

בקרבת הזרם העליון של נחל לז'יו, במקום שבו מקורות המים נחשפים לעין, מתפרח פתל קדוש, מוסיף ניחוח עדין ומשגע לאוויר. לצידו, מתפרסות צמחיות מימוזה, המוסיפות צבע וחום לנוף הכפרי העתיק. השילוב בין המים הזורמים לבין הפלא הבוטני מייצר סצנה מרהיבה, מזמינה את המבקר לעצור ולהתענג על היופי הטבעי וההיסטורי המסתתר במקום.

בסוף המאה ה-19, בעקבות גידול משמעותי באוכלוסייה בסביבת אום אל-פחם, החלה התיישבות ערבית ללא הסדרה רשמית מצד הרשויות המקומיות. עם הגעת המנדט הבריטי בראשית המאה ה-20, התופעה גברה והתושבים החלו להקים טחנות קמח לאורך הנחל. עד שנות ה-30, המקום הפך ליישוב ערבי מאורגן עם מסגד ובית ספר. עם זאת, לאחר השתתפות התושבים במרד הערבי הגדול נגד הבריטים, השלטונות הכירו בישוב כלא מוסדר רשמית.

אנו עוברים לאורך שדות חיטה ושעורה של קיבוץ מגידו ורואים מעל השדה גבעה ירוקה. הגבעה הירוקה הזו היא חלק מסדרת הרי געש קטנים, שבהם גבעת יאשיהו, גבעת אשמר, וגבעת קיפוד. היא ממוקמת בפאתי רמות מנשה ועשויה מסלע בזלתי, נתון המעיד על פעילות וולקנית בעבר. בשפה הערבית, הגבעה נקראת "תל אל אסמר" – שפירושו התל השחור, בהתייחסות לצבע הבזלת הכהה. בצדה הצפוני-מערבי של הגבעה תוכלו למצוא מחצבת בזלת מוזנחת, המצביעה על צינור הזנה של געש עתיק. המקום נקרא גם על שם המלך יאשיהו, אשר נהרג בקרב מגידו בשנת 610 לפנה"ס, ובאזור נמצאו שרידים מהתקופה הפרסית עד לתקופה הביזנטית. בחלקה העליון של הגבעה יש נקודת תצפית מרהיבה לתל מגידו ולעמק יזרעאל, אך לצערנו, המקום נטוש כיום ולא מתוחזק.

אנו עוברים לאורך שדות חיטה ושעורה של קיבוץ מגידו ורואים מעל השדה גבעה ירוקה. סיפור הכפר הערבי שהשתתף במרד הגדול נגד הבריטים לא נגמר עם דיכוי המרד ב-1939. הוא היה פעיל גם במלחמה נגד מדינת ישראל הצעירה, ושיתף פעולה עם צבא ההצלה הערבי תחת פיקודו של קאוקז'י. לפי דיווחי 'ניו יורק טיימס', הכפר נכבש כבר באמצע אפריל, בקרבות שהתקיימו ליד משמר העמק. ילדים ונשים פונו מהכפר על ידי ההגנה. צבא השיחרור הערבי שב והשתלט על הכפר עד לנסיגתו הסופית ב-30 למאי 1948, אז עזבו התושבים את המקום לצמיתות, רובם חזרו לאום אל-פחם. כיום, כל שנותר מהכפר הוא בית כברות מוסלמי מוזנח אך מגודר ומתוחזק על ידי תושבי קיבוץ מגידו הסמוך. בתוך הבית כברות בולטת מצבת שיח', שנראית כאילו היא היחידה שעדיין פוקדים אותה.

גבעת יאשיהו, בלב רמות מנשה, מציעה מראה יפהפה, שהוא שילוב נדיר בין עבר היסטורי וחופש טבעי. גובהה ומיקומה המיוחד מאפשרים נוף פתוח ומרהיב על הסביבה, במיוחד בעונות השנה שבהן הגבעה מתמלאת בירוק והשדות ברחבי מרגלותיה מתמלאים בחיטה זהובה וגדילן ענק.

הגדילן, המכונה גם גדילן רפואי, הוא צמח בעל סגולות מרפא מוכרות, ששימושו הולך וגובר בשנים האחרונות, במיוחד בתחום שיפור תפקוד הכליות וטיהור הדם. מרגלות גבעת יאשיהו הפכו למרחב פורה לגידול הגדילן, שאינו רק מוסיף יופי לנוף אלא גם מספק משאב רפואי חשוב.

ההיסטוריה והטבע מתמזגים כאן בצורה ייחודית, כאשר זיכרונות עתיקים מתחברים לחדשנות ושימושים עכשוויים. המקום נותן תחושה של זמן עצר, כאשר העבר וההווה נפגשים בכל פסגה ובכל שדה.

במקום זה, אנו מוצאים את עצמנו בנקודה שבה ההיסטוריה נפגשת עם הנוכחיות בדמות שרידי תחנת שאיבת מים מהתקופה הבריטית. המבנה העתיק, שבעבר שימש כנקודת מפתח לאספקת מים, מספר סיפור על ימים שבהם המעיינות שסביבו היוו מרכז חיים ופעילות. לצידו, בוסתני השדה של הכפר הערבי, אשר עדיין מטפחים כאן צמחייה וחיי בר, ממשיכים לספר את סיפור החיים שהתקיימו כאן פעם. המפגש הזה בין העבר להווה, בין שרידי ההיסטוריה לבין רוגע הטבע, מוסיף למקום זה עומק תרבותי והיסטורי ייחודי.

עצי פרי ענקיים עדיין מתופחים ושמורים במקום זה, מהווים עדות להיסטוריה ולתרבות שהפכה אותם לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי. הגזעים מצופים בסיד, טכניקה מסורתית לשמירה על העצים ממזיקים ומחרקים. ליד עיינות קיני, מתוכננת לנו ארוחת צהריים, שבה נוכל ליהנות מהשלווה ומהיופי הטבעי המסביב, כשאנו מתחברים עמוק יותר לארץ ולמורשת שהיא מייצגת.

לדעתי, הרגע המושלם בכל מסע, אם קצר הוא או ארוך, היא העצירה המרגיעה והמשוחררת למנוחה איכותית וארוחה נפלאה. אין כמו ארוחה שמתבשלת בשקט ובסבלנות, על גזייה. מנה עשירה של בצלים, תפוחי אדמה ותבלינים שכל כולה מתמזגת למרקם וטעם שלא משאירים אדיש אף אחד. ולצד הארוחה, תה חם שנשאר חם מאז הבוקר וכוס קפה עם הל, שהוכנו על אותה גזייה, מוסיפים טעם של טבע ואותנטיות לכל החוויה. התענוג הזה, בלב הטבע, הוא מה שהופך כל מסע לחוויה בלתי נשכחת.

לאורך המסלול, נפגשים אנחנו עם שרידים של טחנות קמח ישנות, המספרות סיפור של זמן ושימוש עבר. הן עומדות כעדות לכוחות הטבע המשפיעים עליהן: מצד אחד, כוח המים, שבעבר הניע את הטחנות וכיום תורם להרסן, ומצד שני, כוח הצומח, שתוך כדי גידול והתפתחות מפורר את האבנים ושורשיו חודרים ומפרקים את המבנים. בטחנות העזובות נצטבר חומר מזין המזין גדילה של צמחייה מגוונת, שתורמת להתפרקות האבנים ולהתמוטטות הקירות. התוצאה היא נוף מרהיב של הריסות, המשלב בתוכו את חוקי הטבע וההיסטוריה.

לעיתים, אין דרך טובה יותר להתחבר לאזור ולהבין את עושרו ההיסטורי מאשר באמצעות מסע והליכה בטבע. מעמדתנו מעל שדה החיטה, ניתן לראות בבירור את גבעת המורה בדרום ולעומתה, בצפון, את הר תבור. זו תמונה עוצרת נשימה של עמק יזרעאל, הנפרש לאורך קילומטרים מכאן ועד לשער בין הגבעות, שם הוא נשקף לאזור הכינרת וממשיך מזרחה. דרך זו, העתיקה והמלאה בסיפורים, שימשה במשך מאות שנים כגשר בין ארצות הנהריים למצרים, מהווה עדות חיה למעברי ההיסטוריה והתרבות בארץ.

בימי הקיץ, נחל קיני הופך לצר וצנוע, מאפשר חצייה נוחה ללא חשש. אך באביב, ובמיוחד בתקופה זו, הנחל מתמלא מים, והופך למחסום אמיתי ללא אפשרות של חצייה יבשה. במצב זה, הליכה לאורך הנחל והגיעה לגשר עתיק עוברת להיות האפשרות היחידה למעבר מצד אחד לצד השני, מדגישה את השינויים העונתיים ואת חשיבות ההתאמה לתנאי הטבע.

טקסט: גשר עתיק, שנשמר בצורה ירודה, מצביע על מיקומו המרכזי בעבר. הוא שימש כנתיב מקשר בין ג'נין לאזור צומת העמקים הנוכחי. מיקומו מעל נחל קיני, בדומה למסלול הכביש המודרני מיוקנעם למגידו שחוצה את הנחל בצומת מגידו, מחזק את הנחה שדרכו הייתה משמעותית בהיסטוריה האזורית.