Places to visit in Paris
משדרת דה ל'אופרה למוזיאון ד'אורסי
זהו אחד המסלולים הקצרים והיפים משדרת האופרה למוזיאון ד'אורסי. תוך שעה וחצי בלבד העיר תספר את ההיסטוריה והתרבות שלה של מחצית השנייה של המאה התשע עשרה - תחילת המאה העשרים. אנו נכיר את גורלו של נפוליאון השלישי - האחיין של נפוליאון בונפרטה המפורסם, שיצר את דמותה של בירת צרפת המודרנית. נכיר את ההיסטוריה של גני הטווילרי ואת אירועי ההיסטוריה של פריז מימי ז'אן ד'ארק ועד להקמת תחנת רכבת הדרומית, בה שוכן כיום מוזיאון אורסיי. תיהנו מנופי נהר הסיין מהגשר להולכי רגל הקרואי על שמו של נשיא סנגל ומארוחה טעימה בסוף הסיור במוזיאון במסעדתו על המרפסת העליונה.
אנו עומדים לחצות את אחת השדרות המשמעותיות ביותר של פריז - שדרת דה לאופרה. שימו לב שבניגוד לרוב השדרות בעיר, אין בה עצים. הבה נגלה את הסיפור הקצר של המקום הזה כדי להבין את המראה. פעם השתרעה גבעה ענקית ממערב לשדרה. בזמן ג'ואן ד'ארק ניצבו עליה תותחים להפגיז את פורט סן-הונורה - שער העיר. לאחר מכן הורידו את הגבעה והפכו את שטחה לרובע עפ תחלוה גבוהה של שכונות עוני עם מעברים צרים ומסוכנים. במאה ה -19, נפוליאון, השלישי, החליט להעניק לפריס תכנון עירוני חדש. הוא הזמין את האדריכל האוסמן לבנות את הרחובות ארוכים יותר לשם ביצוע המצעדים הצבאיים הגדולים ורחבים יותר כדי למנוע ממהפכנים פוטנציאליים יכולת לסגור אותם עם בריקדות. השדרה הראשית אמורה הייתה לחבר בין החלק הצפוני - כיום אופרה גדולה והלובר. צ'רלס גרנייה, אדריכל האופרה, הסכים עם האוסמן להשאיר את השדרה ללא עצים כדי להדגיש את האדריכלות היפה.
בתצלום רפרודוקציה של ציור מאת פיסארו המתאר את שדרת האופרה מחלון המלון בלובר. Photo by Camille Pissarro - The Yorck Project 2002
האם אתה יודע שחלקים מודרניים של וייטנאם, לאוס וקמבודיה היו הפרובינציות הצרפתיות ששמות הינדוסין? ארצות אלה מרדו לעצמאותן בין השנים 1946 - 1954. כמה שנים לפני כן הם נכבשו על ידי התפשטות יפנית צבאית במהלך מלחמת העולם השנייה. הגנרל הצרפתי אמיל למונייה נפל בשווי של היפנים ונהרג לאחר טבח שטבחו יפנים בחיל המצב במצודת לונג סון ב- 12 במרץ 1945. הוא היה בן 51 במותו. ניתן בטעות לזהות את אנדרטת הדמות הרוכבת במקום זה כמנציחה את הגנרל הצרפתי. אמנם אנדרטה זו מוקדשת לג'ואן ד'ארק. קצת יותר במעלה רחוב הפירמידה נמצאת כנסיית סנט רוך, שנבנתה על גבעה שכבר לא קיימת. בימי ג'ואן נצבו תותחים על הגבעה הזו, וירו לעבר השער המערבי של העיר. כאן הסתיימה פעם העיר. מאחורי חומות היה מגרש ריק. על גדות הסיין נשטף חימר ויוצרו ממנו רעפים. רעפי גגות נשמעים טוילי בצרפתית - מילה זו נתנה את השם לגנים. אנחנו נכנסים לגני הטוילרי. הרחוב שהופך למנהרה מתחת לגני טווילרי נקרא על שם הגנרל. זה אולי נראה מוזר שרחובות הוקדשו לגנרלים, מונומנטים הוקמו להם. עם זאת, להיסטוריה הצבאית של צרפת יש חשיבות רבה לצרפתים. זה חלק מהתהילה הצרפתית. זה מזכיר את המעצמות ששלטו בעולם.
התצלום מציג אנדרטה לז'אן ד'ארק. Photo By Jastrow - Self-photographed, Public Domain
הטווילרי הוא אחד משני הפארקים העתיקים ביותר בפריס. שני הפארקים נבנו בתקופת שלטונה של מריה דה מדיצ'י. גני לוקסמבורג נחשבים לפארק השני העתיק ביותר. הוא ממוקם מול שאטו מארי דה מדיצ'י לשעבר, והיום הוא מקום מושבו של הפרלמנט הצרפתי. הגנים שימשו למטרות שונות. הייתה בהם רכיבה על סוסים, קברט, בידור ואפילו חוות תולעי משי. בשנת 1667 התבקש צ'ארלס פרולט, מחבר הספר "היפהפייה הנרדמת" ואגדות אחרות, לפני המלך לפתיחת הגן לציבור. ההיתר הושג, למעט קבצנים וחיילים. זה היה הגן המלכותי הראשון בהיסטוריה שנפתח לציבור הרחב. בגן זה נערכה תהלוכת החתונה של נפוליאון עם נסיכה אוסטרית, ולאחר תבוסת צבא נפוליאון חנו פה חיילים אנגלים ורוסים.
נוף פנורמי של גני טווילרי.
נפוליאון השלישי לא רק בנה את פריז המודרנית אלא גם הצליח בתפקיד הנשיא והמלך. כאחיינו של נפוליאון בונפרטה, הוא עלה לשלטון כנשיא הרפובליקה. הוא סיים את שלטונו בשבי הגרמני, והפך לקיסר האחרון של האימפריה הצרפתית האחרונה. הגשר הראשון באתר זה נבנה מברזל יצוק ונועד להעביר מרכבות מגדה אחת של הסיין לשניה. הוא נפתח בשנת 1861 ומוקדש לקרב ליד העיירה האיטלקית של סולפרינו כאשר הצרפתים והאיטלקים הביסו את האוסטרים. מאה שנה אחר כך הוחלף הגשר בגשר מודרני. הוא נועד אך ורק להולכי רגל ומוביל ישירות למוזיאון אורסיי.
המוזיאון מציג יצירות אמנות צרפתיות בין השנים 1848-1914, כולל ציור, פיסול, רהיטים וצילום. הוא מציג את האוסף הגדול ביותר של יצירות מופת אימפרסיוניסטיות ופוסט-אימפרסיוניסטיות בעולם. מוצגים יקרי ערך הם: ציורים מאת דלקרואה, אינגרס, מורו, רנואר, מונה, טולוז-לוטרק, ואן גוך. הבניין היה במקור תחנת רכבת, גאר ד'אורסיי, שנבנתה עבור חברת הרכבות הצרפתית "כימין דה פר דה פריז à אורליאנס" (רכבת מפריס לאורלינס). זו הייתה התחנה הסופית של הרכבות בדרום מערב צרפת עד שנת 1939. בשנת 1939 הפכו הרציפים הקצרים של התחנה לבלתי מתאימים לרכבות ארוכות יותר. לכן, לאחר 1939 שימש המבנה לתקשורת פרברית, וחלקו הפך למרכז דואר במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1970 ניתן היתר להרוס את התחנה, אך ז'אק דוהמל, שר התרבות, זנח את התוכנית. התחנה הוצגה כאתר מורשת לאומית בשנת 1978. ההצעה להפוך את התחנה למוזיאון הגיעה ממנהל המוזיאונים בצרפת. הרעיון היה לבנות מוזיאון שיגשר על הפער בין הלובר למוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית במרכז ז'ורז 'פומפידו. בשנת 1981 פיתח האדריכל האיטלקי גא אולנטי את עיצוב הפנים, כולל פריסת הפנים, הקישוט, הרהיטים והאבזור למוזיאון. לבסוף, ביולי 1986, המוזיאון היה מוכן לארח את מוצגיו. לקח 6 חודשים להתקין כ -2,000 ציורים, 600 פסלים ועבודות אחרות. המוזיאון נפתח רשמית בדצמבר 1986 על ידי נשיא התקופה, פרנסואה מיטראן. מאז הופעת הבכורה הגדולה שלו, המוזיאון יצר אוסף אמנות בעל שם המקיף ציור, פיסול, צילום ואמנות דקורטיבית.
Don't be afraid to get lost in new places!
