שלום, ברלין - סיור הכרות

אנחנו נתחיל את הטיול בחלק הדרומי של כיכר ז'אנדרמרי מול מלון הילטון. ברלין הינה עיר מיוחדת במינה בנוף האירופאי. הסיבות לכך הן בתולדות העיר במאה ה-20. ברלין של היום הינה עיר שמורכבת משתי ערים שהתפתחו במקביל כתוצאה מחלוקת ברלין באמצעות חומה בשנת 1961. וגם מחלקי שליטה שונים שהיו בעיר עד 1994. מדובר על שטחי שליטה של ברית המועצות בחלק המזרחי של העיר ועל שטחי שליטה של ארצות הברית, אנגליה, וצרפת בחלק המערבי של העיר עד שנת 1972.

לפחות 90% מהעיר ההיסטורית נהרסה לגמרי בהפצצות של מלחמת העולם השנייה. חלוקה ממושכת של העיר גרמה לכך שכמעט כל מבנה מרכזי שקיים שוכפל בחלק השני של העיר. כיום לאחר איחוד העיר, ברלין נמצאת בתנופת בניה אדירה ואין מקום שלא רואים בו מנוף. ברלין עדיין זולה מבחינת נדלן ויחד עם זאת הופכת לבירה אירופאית אטרקטיבית מאוד.

כיכר זו היא הכיכר המרכזית של העיר ואולי אחת היפות בברלין. היא הוקמה לפי צוו של פרידריך הגדול. הוא ביקש לשנות את מבנה הכיכר והכנסיות של קהילות ההוגנוטים הצרפתיות אך הן לא הסכימו ופרידריך צווה להקים מבנה מרכזי שידחה מבחינה ארכיטקטונית את הכנסיות לשוליי הכיכר. בהתחלה הכיכר קיבלה את השם כיכר הז'אנדארמרי - מקור השם הוא צרפתי. אחר כך שונה השם לכיכר שילר על שם המשורר הגרמני הלאומי. הכיכר גם נקראה לינדנמארקט - שוק הטיליה או הלינדן - עץ שנפוץ מאוד בברלין וניטע כאן לצורך ייבוש ביצות.

השם הצרפתי של הכיכר הוחזר לה לאחר מלחמת העולם הראשונה. צרפתים הגיעו לברלין בעקבות המסמך הפוטסדמי. במסמך הוכרז כי השטח פתוח לכל מי שרוצה להגיע. כל אחד יהיה שווה מבחינה דתית ואזרחית. מאז זרמו לכאן אנשים משנת 1685 מכל רחבי אירופה. כך ברלין הפכה לעיר קוסמופוליטית עוד במאה ה-17. הוגנוטים הצרפתיים ברחו לכאן בל יתקיים לילה וורפולומיי השני. צרפתים השפיעו רבות על ברלין כעיר. גם השפה הגרמנית של ברלין הושפעה. כיכר הז'אנדארמי - מורכב מצרפתי זאן ד'ארם - אנשים עם רווים.

המבנה הירוק בפינת הכיכר הוא מעין קפה עם 8 צלעות. למעשה זה שירותים ציבוריים ראשוניים בעיר. אך הנושא היה אסור לאמירה באותם הימים ובשביל לא לקרוא לשירותים בשם שירותים השתמשו בפתגם: הולך לשפוך קפה בבית קפה עם 8 צלעות. כל המבנים מסביב הם בניה חדשה ושיחזור. מאז 1943 העיר כמעט כל יום הופצצה על ידי כוחות הברית ותוך שנה וחצי עד 1945 העיר הייתה הרוסה כמעט לחלוטין

אנו עומדים על כיכר בבל. כיכר זו נקראת גם כיכר האופרה המלכותית. האופרה היום לאומית והיא הראשונה באירופה שנבנתה במטרה לשרת את פשוטי העם או את מעמד הביניים. נבנה בניין האופרה בימי פרידריך הגדול. לפיו של המלך הגרמני על מנת לאפשר לפשוטי העם להיכנס לבניין האופרה מספיק היה לקיים שני תנאים: תשלום ולבוש. מדובר על מאה 18 ועניין הלבוש וההיגיינה היה מאוד חשוב אך לא תמיד ברור, במיוחד בקרב פשוטי העם. המבנה עם הכיפה הירוקה הגדולה בפינת הכיכר היא כנסיית כל הדתות. היא דומה לפנתאון הרומי. פרידריך הגדול חשב על כך שיהיה נאה אם כל הדתות יהיו ביחד במקום אחד. היו המון מתנגדים לרעיון הזה ופרידריך הגדול נאלץ לדחות את הרעיון המקורי והכריז על הכנסיה ככניסה קתולית מאחר והיו מיעוט בברלין באותם הימים. פרידריך הגדול העריך מאוד את ערך קריאת הספרים. הוא דגל בהשכלה ודאג עוד במאה 18 לכך שאנשים יקראו הרבה והעביר את הספרייה המלכותית לכאן למבנה אוניברסיטת הומבולט. גם כאן שמר על שני התנאים: תשלום ולבוש.

לרוע המזל בגרמניה הנאצית דווקא כאן בכיכר הזאת שרפו ספרים ב- 10.05.1935 האומן הישראלי מיכה אולמן הציע לעשות את האנדרטה במקום הזה בצורת מדפי ספרים ריקים. זה מה שניתן לראות מתחת לרצפת הזכוכית - מדפים ללא ספרים. היינריך היינה אמר אז: במקום בו שורפים שפרים - ישרפו אנשים. מעניין שמי ששרף ספרים היו סטודנטים ואנשי המדע - לא פשוטי העם. האירוע המזעזע של שרפת ספרים שלא התאימו לאידאולוגיה הנאצית קרה עוד ב-70 ערים בגרמניה - אך ההתחלה הייתה כאן.

אנחנו עדיין ממשיכים לנוע בחלק המזרחי של העיר בימי החלוקה. בפנינו אחד הרחובות המפורסמים בברלין: רחוב אונטר דן לינדן. (מתחת לטיליות) עצי הלינדן היו נחוצים לחיזוק אדמות הביצות שהיו בשטחה של העיר. במרכז הרחוב ניצב פסל של פרידריך הגדול רכוב על סוס. בימי חייו הוא ביקש קבורה צנועה ואסר לפסל לו פסלים. אבל אחרי מותו צוועתו לא קויימה. לאחר 111 שנות עלייתו לשלטון הציבו הגרמנים פסל לפריזריך הגדול כאן ברחוב המרכזי של העיר. יחד עם זאת בימי הגרמניה הקומוניסטית הפסל כמעט נמס על מזבח של קומוניסטים אבל שרד באחת החצרות. כיום מוצב ברחוב זה מחדש במקומו ההיסטורי.

נויה וואכה (המשמר החדש) הוא מקום לזכר הנופלים הגרמניים. לראשונה המקום נועד לזכרם של כל מי שנפל במלחמות נפוליון, לאחר מלחמת העולם הראשונה הורחב המבנה לזכר נופלי המלחמה ולאחר מכן בימי בגרמניה הסובייטית הוחלט להפוך את המקום לזכר נופלים נגד פשיזם. הלמוט קול הפך את המקום ממכון זכרון וכאב הלאומי למקום התאחדות ואבל עם קרבנות כל המלחמות באשר הן.

אנחנו נמצאים במוזיאון ההיסטורי של ברלין. כאן בכניסה נמצאים כמה פסלים מעניינים. לפנינו אוטו פון ביסמרק - אביה האומה הגרמנית. הוא איחד את כל מדינות גרמניה למדינה אחת בסוף מאה ה-19. הוא היה שליח גרמניה תקופה קצרה ברוסיה והוא אמר את המשפט הבא: "לעולם על תלחמו ברוסיה - על כל חכמה היא תגיב בשטות ותפסידו". מצד השני ניצב פסלו של לנין אביה המהפכה הבולשביקית ברוסיה. החליטו להכניס את פסלו למבנה המוזיאון ההיסטורי מאחר ואיש זה ומעשיו השפיעו רבות גם על תולדות גרמניה במאה ה-20. למרבה האירוניה באותו העולם הוצב גם פסל ניקה - אלת הניצחון היוונית. וזה לשם לעורר חשיבה מה הוא הניצחון? האם יש מנצחים ומנוצחים או שרק נדמה לכל צד שזה מה שקורה.

כאן אנחנו עומדים באחד המקומות שמופיע בסרט סובייטי על סוכן רוסי אגדי מימי מלחמת העולם השנייה. שמו בסרט שטירליץ. שם הסרט: "17 רגעים של אביב" - סרט חובה לכל איש שנולד וגדל בברית המועצות. בבניין של 4 קומות בצבע צהוב גרה אנגלה מרקל - קנצלרית גרמניה. היא שוכרת דירה כמו 82% מתושבי העיר.

אנו נמצאים בלב ליבה של מלאכת המוזיאונים אשר ליוותה את עיצובה של העיר כבירת האומה הגרמנית. אהבתם של מנהיגי העם לתרבות הקלסית, למורשת של יוון ורומה עתיקה לוו את התהליך ודרשו להפוך את האי של מלוכה לאי של תרבות ומקורות האומה. סימני יריות ניתן לראות על עמודים. הם הושארו כסימן וזכר לחורבן אשר חוו הגרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה. המוזיאון שמולו אנחנו עומדים כולל בתוכו את יצירות האמנות של העולם העתיק - בין היתר את הפסל המפורסם של נפר-טיטי - המלכה של מצרים הקדומה. במוזיאון זה שמור גם האוסף המצרי ואסף של היינריך שלימן - מי שחפר את טרוייה העתיקה.

המוזיאון שממול הוא מוזיאון פרגמון שהוקם לצורך תצוגת המזבח מפרגמון, הוא סגור למבקרים בשל בניה מחודשת עד 2021. יש בו גם שער אשתר המפורסם מעיר מקראית בבל. כאן גם נמצא המוזיאון החדש. על שער הכניסה אליו ניצב פסלו של מלך פרידריך וילהלם הרביעי הוגה ובונה את הרעיון של אי המוזיאונים. במוזיאון זה מתקיימת גלריה לתערוכות זמניות בהן מוצגים בעיקר ציירים גרמניים. בראש האי נמצא מוזיאון בודה.

אנו נמצאים על המדרגות של המוזיאון הישן. הוא נקרה כך, כי ממנו הכל התחיל. זה היה המוזיאון הראשון על האי עליו הוכנס האוסף הראשון של על פי צוו של פרידריך השלישי. האוסף הוצא מהארמון (מבנה בבניה ממול) והועבר אל המוזיאון בשנת 1830. לפני כן כל האי היה הגן המלכותי בו גידלו ירקות למטבח המלכותי. ארמון המלכים ההיסטורי הושמד סופית בשנות ה- 50 בימי שלטונות סובייטים בברלין המזרחית וכיום נבנה מחדש. המקום שעל מדרגות המוזיאון הישן שימש בימיו של היטלר לנאומיו. כאן נושאו הנאומים הידועים וגם תהלוכות עם לפידים. הכיעור הגדול שלפני גרם המדרגות בכניסה הוזז בימי השלטון הנאצי שמאלה על מנת לפנות מקום לקהל רב לצפות בנאומים של פיהרר. במקור הכיעור נעמד לפני הכניסה מאחר ולא הוכנס פנימה אל המוזיאון בשל גודלו. לאדריכל המוזיאון - קארל שינקל נאמר שקוטרו של הכיעור לא יעלה על כ-6 מטר, והוא תיכנן שער כניסה ראשי למוזיאון לפי מידות אלו. אך כשאר החלו בעבודות חציבה של הכיעור מגוש סלע ענק שאפו ליצר כיעור גדולה יותר מזו שהייתה כבר קיימת אז באנגליה וברוסיה והצליחו לעצב כיעור בקוטר העולה על 6 מטר, אך הוא כבר נשאר בחוץ.

בחלקו הצפוני של מרחב שבין הארמון המתחדש לבין המוזיאון הישן ניצבת כנסיית ענק אשר נקראת "הבית הגרמני". היא נבנתה עבור הקהילה האוונגליסטית של ברלין אך הסיבוך היחידי היה בכך שהקהילה הזאת לא מכירה במושג הכנסייה כמבנה. הקהילה ביקשה להצניעה ולהקטינה, אך היא כבר נבנתה והייתה אמורה להוות אתגר ותחרות לכנסיית יצחק הקדוש בסנט פטרסבורג. כך או אחרת לאחר שניזוקה חזק בהפצצות מלחמת העולם השנייה, הכנסייה נבנתה מחדש בימי השלטון הסובייטי והוצנע בהרבה לעומת הכנסייה המקורית. התירוץ להקטנת המבנה המתחדש מצאו בכך שהקהילה אוונגליסטית עוד בימי בנייתה לא ביקשה מבנה מפואר. בכנסיה זו מצאו את קבורת כמעט כל נצרי שושלת גוגנצולרים 94 במספרם מתקופות שונות. הכיכר הגדולה שלפנינו נקראת לוסגרטן - גן התענוגות.

אנחנו חוצים את הנהר שפריי על גשר אתונה על שפריי. אותו כמו גם ברלין הקלסית תכנן ובנה האדריכל קרל פרידריך שינקל. בימי הידידות והחברות הקצרים בין רוסיה הצארית לבין גרמניה המלכותית, שרטוטי הגשר והמעקות ניתנו במתנה לסנט פטרסבורג ושימשו השראה לאחד הגשרים היפים של הבירה הרוסית - גשר אניצ'קוב.

כיכר על שם האדריכל קארל שינקל וזה הפסל עבורו. הבניין שהולך ונבנה ממול בצד השני של הנהר - כבר מוכר לנו מקודם - זה הארמון המלכתי שנבנה בתחילת המאה ה-18. מאחר ומבנה ניזוק חזק בהפצצות מלחת העולם השנייה - שלטונות גרמניה הסובייטית שימשו בעובדה זו כתירוץ להריסה טוטלית של ארמון - סימן לרודנות המלכותית של העם הפשוט.

אנו עומדים מול הארמון המלכותי העירוני הישן. בימי גרמניה הסובייטית הוחלט להרסו. אנשים שהיו מבינים את הערך ההסיטורי והלאומי ניסו להצילו מהריסה והציעו במקום להשמידו להקים בו מוזיאון המהפכה הסוציאליסטית מאחר וממרפסתו נאם קרל ליברנכט - מהפכן גרמני ידוע בשנת 1918 והכריז על נפילת האימפריה המלכותית. השלטונות הסובייטים היו די ציניים - בסוף הם שמרו רק את המרפסת.

לפני בניין הארמון שלא נשתמר הייתה כיכר הארמון המלכותי ובמרכזה מזרקת נפטון. היא הועברה למקום חדש לכיכר אלכסנדר. אך ייתכן והכל יחזור למה שהיה לאחר שבניית הארמון ההיסטורי תושלם. ואנו רואים את הפילהרמוניה הגרמנית. אגב, הסצנה שעל האגף הימני של המבנה מתארת את המהפכן הגרמני - קארל ליבכנכט נואם בפני העם מהמרפסת המפורסמת. רק שבתיאור המרפסת נאלמה והאיש נשאר תלוי באוויר, כמו המהפכה.

כאן במקום הזה מתחיל המקום ההיסטורי של ברלין. העיר נוסדה ב-1244 אבל כיום אומרים שזה היה 1237 השינוי היה בצו של יוזף גבלס -שר התעמולה של גרמניה הנאצית. אחרי שנת 1936 בה התקיימו המשחקים האולימפיים בגרמניה, שר התעמולה הבין שאירועים גדולים ומפוארים מלכדים את האומה וצווה להמציא עילה טובה לחגיגות בשנה הבאה - כלומר, בשנת 1937. היסטוריונים עמלו עמל רב ומצאו מסמכים המוכיחים כי עיר נוסדה בשנת 1237 ולא ב-1244 כפי שחשבו לפני. יחד עם זאת, אכן קיים ישוב קדום יותר על הגדה השנייה של הנהר בשם קולן.

הכניסה של ניקולאס הקדום - כנראה המבנה העתיק בעיר.כאן המקום להתעניין במקור השם - ברלין. יש אומרים כי שם העיר נגזר ממילה דוב. יש אומרים ממילה בירה. בואו נבדוק את הגרסאות ונוודא ששתיהן שגויות. לפני הכניסה לכנסייה ניצב הסמל העתיק של ברלין. אין עליו לא את הדוב המפורסם ולא את הבירה. ברלין לא היה מעולם בירת הבירה מאחר והיה עומד על ביצות ולקבל ולהפיק מהמים הללו בירה טובה קשה מאוד. גם הדוב לא נתן שם לעיר. ברל - הוא השם הסלבי העתיק שסימל ביצה או מקום לגידול דגים. סלאבים יסדו את המקום וגרו בו עד 1158 שזו שנת הגעתו לעיר של אלברט מברנדנבורג. הוא מקבל לחסותו את המקומות הללו. הסמל העתיקה של העיר לא היה הדוב. אלברט היה מכונה דוב. גובהו היה 192 וסימל כאילו דוב עבור הסלבים הנמוכים. במרוצת השנים מקור השם הסלבי נשכח ומקומו תפס אלברט הדוב. בעיר ממול גר קרל גילדברנד אשר יסד ומימן בית דפוס עמק להוצאה לאור עותקים רבים של הברית החדשה מאחר וראה בה מקור השראה של כל גרמני.

אנחנו נמצאים בחלק העתיק ביותר של העיר. למעשה כאן התפתחה ברלין. מקום נהרס לחלוטין בהפצצות של מלחמת העולם השנייה ועמד בהריסות עד כמעט שלהי שנות השבעים של המאה העשרים. לקראת 1987 - יובל העיר השלטונות הסובייטים החליטו לשקם את האזור ולהקים מבנים חדשים עם צורה שמזכירה קצת את המבנים ההיסטוריים. מבנה כמעט יחיד שצורתו דומה יותר למבנה ההיסטורי היא מסעדה צום נוסבאום. תרגום השם: ליד עץ אגוז. אגדה מספרת שבמקום באופן פלא גדל עץ אגוד ובעלי הבית פתחו בו מסעדה. מקום היה מאוד מפורסם בקרב תושבי העיר. בו תמיד היו שרים שירים עממיים אשר שימשו כסאטירה לתושבים המבטאים את כאבם בנוגע לנושאים שונים. בימי השלטון הנאצי במקום נאסר לשיר.

כאן בפינת רחובות היה בית בו גר משפטן גרמני שהעניק לצרפתים את הזכויות בעיר. זוכרים את תחילת המסלול? באופן סימבולי ביותר במקום זה שסימל עבור תושבי העיר את הליברליזם הגרמני, הבריונים הנאצים סגרו את החנויות של היהודים. אחת המשפחות היהודיות אשר המשיכה להתנגד לשלטון הדיכוי הייתה משפחת ישראל, אשר ידועה לנו היטב הודות לאיש בשם וליפריד ישראל אשר הצליח להבריח ילדים ונוער אשר יסדו את קיבוץ הזורע בארץ ישראל.

כאן נסיים את הסיור ההכרות שלנו בברלין. כיכר אלכסנדר. הכיכר המקורית לא נשתמרה. שם קשור לאלכסנדר הראשון - הצר הרוסי. יחד עם האימפרטור הגרמני הם ניצחו את נפוליון. בין הבניינים העתיקים שנשתמרו בכיכר, הוא בנין כניסת מריים הקדושה. מגדל גבוהה הנראה כמעט מכל נקטדה בעיר הוא מגדל הטלוויזיה שנבנה כתיגר טכנולוגי לחלק המערבי של העיר. היא נבנתה יחד עם מגדל אוסטנקינו שבמוסקבה. מגדל הטלוויזיה הוא הגבוהה ביותר בגרמניה עד היום. 947 מדרגות עולות למגדל. בקומה העליונה קיימת מסעדה שעושה סיבוב שלם פעם בשעה ומאפשרת לסועדים להינות מהנוף. עליה במעלית נמשכת רק 40 שניות. לפנינו מזרקת נפטון הועבר לפה מכיכר הארמון - זוכרים?